לֹא מְחַיֵּב וְלֹא יְהוּדִי...

"טַבַּעַת הָאֵרוּסִין" הנה טבעת משובצת ביהלום או באבן חן אחרת שאותה מעניק החתן המיועד לכלתו המיועדת בעת "הַצָּעַת הַנִּשּׁוּאִין". מנהג זה מקובל בעולם המערבי וענידת הטבעת על ידי האישה מסמלת את הסכמתה להינשא. המושג החדש "הַצָּעַת הַנִּשּׁוּאִין" אינו קיים כלל במסורת היהודית והוא מהווה מעין תחליף לַ"שִּׁידּוּךְ הַיְּהוּדִי" בו מחליטים בני הזוג להתחתן.

"הָאֵרוּסִין" בימינו אינם אלה המוזכרים בהלכה היהודית ועל כן "טַבַּעַת הָאֵרוּסִין" אינה מחייבת ואינה מופיעה כלל בהלכה. רַק הענקת הטבעת על ידי החתן וענידתה על אצבעה של הכלה בטקס "הַחוּפָּה וְהַקִּדּוּשִׁין" היא אשר הקובעת את "הַנִּשּׁוּאִין".

חַכּוּ עַד לַחֲתוּנָּה: במסורת היהודית למונח "הָאֵירוּסִין" שתי משמעויות נפרדות והן: בתורה "הָאֵירוּסִין" נקראים "קִּדּוּשִׁין", ואצל חז"ל נקרא הטקס "אֵירוּסִין". בשלב "הַקִּדּוּשִׁין" אסורה האישה על כולם כולל על "הַמְּקַדֵּשׁ" הוא הבעל לעתיד. איסור זה תקף עד לַנִישּׂוּאִין עַצְמָם וכניסת האישה לבית הבעל. בימים עברו נמשכה תקופה זו שנה, אך בימי הביניים צומצמה תקופה זו לדקות בודדות.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ: כיום "הַקִּדּוּשִׁין" וְ"הַנִּשּׁוּאִין" מתבצעים בו זמנית בטקס אחד ובאותו מעמד. בחוגים דתיים מתבצע טקס "הָאֵירוּסִין" לאחר שהחתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה ואומר: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל". הרב שעורך את טקס הנישואין מברך את "בִּרְכַּת הָאֵירוּסִין" והחתן והכלה טועמים מהיין. כדי לתת תוקף הלכתי לַ"אֵירוּסִין" שני תנאים: מתן התחייבות כספית או שווה ערך כספי וקיום הטקס בנוכחות שני עדים. בחוגים אחרים, האירוסין הם "הַסְכָּמָה גּרֵידָא לְנִישּׁוּאִים" ולמרות שאין בטקס התחייבות משפטית מוטל קנס כספי על מי שמפר אותם.

טַבַּעַת יַהֲלוֹם אוֹ טַבַּעַת זָהָב?: בהלכה היהודית נקבע כי על "טַבַּעַת הַנִּשּׁוּאִין" להיות בעלת ערך כספי ידוע לכולם. שווים הכספי של הַיַּהֲלוֹמִים לא ניתן להערכה, ולכן אֵין לשבץ יהלומים בְּ"טַּבַּעַת הַנִּשּׁוּאִין". מסיבה זו "טַבַּעַת הַנִּשּׁוּאִין" היא "טַבַּעַת זָהָב" שערכה הכספי ידוע לכל על פי מחיר "אוּנְקִּיָית זָהָב". לעומת זאת, אין כל איסור הלכתי על שיבוץ יהלומים בְּ"טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" אך יש להעניקה אך ורק על פי כללי ההלכה היהודית.

אֵיךְ לְהַעֲנִיק אֶת הַטַבַּעַת?: הענקת טבעת יהלום בְּ"הַצָּעַת הַנִּשּׁוּאִין" או בִּ"מְסִיבַּת הָאֵרוּסִין" אינה מנהג יהודי, ולעתים היא אפילו יוצרת בעיה הלכתית. מתן הטבעת עלול להתפרש כְּ"קִדּוּשִׁין" ואם חלילה יתבטלו הנישואין תיאלץ הבחורה לקבל "גֵּט". מסיבה זאת, יש להבהיר שהטבעת היא רק "מַתָּנָה" שלא נועדה לַ"קִּדּוּשִׁין" ורצוי להעניק את הטבעת ללא נוכחות עדים כשרים לקיום "הַקִּדּוּשִׁין".  מסיבה זאת, ביהדות החרדית החתן אינו נותן בעצמו את הטבעת לכלה והיא ניתנת רק לאחר "הָאֵרוּסִין" ובכל מקרה כְּ"הַצָּעַת הַנִּשּׁוּאִין".

מִילָּה שֶׁל כָּבוֹד בְּיִידִישׁ: תרגום המילה "ווֹרְט" בעברית הוא "מִילָּה", ובחוגים דתיים וחרדיים הוא כינוי למעין מסיבה משפחתית קטנה הנערכת כאשר בני זוג מחליטים להינשא. משמעות של שם הטקס "ווֹרְט" היא שבני הזוג "נוֹתְנִים אֶת מִילָּתַּם" שהנישואין אכן יתקיימו. למונח "ווֹרְט" משמעות נוספת כַּ"מִלָּה הָאַחֲרוֹנָה", ומשתמשים בו לתיאור "דְבַר תּוֹרָה" קצר המסכם נושא כלשהו.

יַהֲלוֹמִים לָנֶצַח

טַבַּעַת יַהֲלוֹם הָרִאשׁוֹנָה: בשנת 1477 העניק הארכי - דוכס מקסימיליאן הראשוןמנהיג האימפריה הרומית לדוכסית בורגני טַבַּעַת יַהֲלוֹם כמתנה לכבוד "הַצָּעַת הַנִּשּׂוּאִין". זהו התיעוד הההיסטורי המוקדם ביותר להענקת טַבַּעַת יַהֲלוֹם לאישה כְּ"מַתְּנַת אֵירוּסִין". טבעות אלו הוענקו רק בקרב המעמד העליון כסמל לאיחוד בין ממלכות או כאשר יורש העצר היה מתארס עם בת ממלכה אחרת.

"טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" לא ניתנה כביטוי לאהבה, אלא כחלק מֵ"חוֹזֶה הַנִּשּׂוּאִין" שהתבסס על אינטרסים כלכליים. עם נפילת האימריה הרומית דעכה הפופולאריות של הענקת "טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין", רק עם גילוי מכרות היהלומים באפריקה בתחילת המאה ה-19, הפכו טבעות האירוסין משובצות היהלומים לנפוצות יותר.

סִיסְמָה מְנַצַּחַת: בשנות ה- 30, בזמן השפל הכלכלי הגדול, החליטה חברת "דֶּה בִּירְס" יצרנית ומשווקת היהלומים הגדולה בעולם לעשות מעשה. חחברה יצאה במסע פירסום ענק עם הסלוגן המוכר: "יַהֲלוֹמִים הֵם לָנֶצַח", ושיווקה את היהלומים שלה בְּ"טַבָּעוֹת אֵרוּסִין". במסר הפרסומי הושם דגש על מנהג הענקת טבעות אירוסין משובצות יהלומים כְּ"מַתְּנַת אֵירוּסִין". הצלחת המסע הפרסומי הביאה לתפנית של ממש, ומאז הפכו טבעות אירוסין משובצות יהלומים למקובלות בקרב כל זוג שהתארס.

מַתָּנָה עִם כַּוָּנָה: הענקת "טַבַּעַת יַהֲלוֹם" יקרת ערך באירוסין העידה על כוונותיו הרציניות של החתן המיועד וגם על  יכולותיו הכלכליות. כידוע, היהלומים הם החומר החזק בטבע ואינם נשחקים אלא על ידי יהלום אחר ושיבוצם בְּ"טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" בְּ"טַבָּעוֹת אֵרוּסִין" מסמל את חוזק הזוגיות לאורך שנים רבות. היהלומים ינצצו על "טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" לנצח, כמאמר המוכר: "הַיַּהֲלוֹמִים הֵם הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הָאִשָּׁה".

הַטַבַּעַת וּוְרִיד הָאַהֲבָה: נוהגים לענוד את "טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" על קְמִיצָת יָד שְׂמֹאל. מקורה של מסורת זו ההתחילה עוד בתקופת הרומאים שהאמינו שאצבע זו היא ההתחלה של "וְנָה אָמוֹרִיס", ובתרגום "וְרִיד הָאַהֲבָה" המוביל אל הלב. גם במסורת היהודית נהוג לענוד את "טַּבַּעַת הָאֵירוּסִין" על קְמִיצָת יָד שְׂמֹאל. בתרבות האמריקנית מושרש מנהג זה עד כדי כך שֶׁקְמִיצָת יָד שְׂמֹאל נקראת גם Ring Finger"" ובתרגום חופשי: "אֶצְבַּע הַטַּבַּעַת".

חוֹבָה לִקְרוֹא... וּבְנִפְרָד: רגע לפני שאתם נותנים פומבי להחלטתכם להתחייב זה לזה, עדיין לא מאוחר... הניחו את ההכנות לרגע קט ועיינו בספר "אָדָם וּבֵיתוֹ" עמודים  38- 41 של הרב והפילוסוף יוֹסֵף דֹּב סוֹלוֹבֵיְיצִ'יק. בפרק המתייחס למהות הנישואין, מביא הרב את נקודת המבט האישית המיוחדת למצבו של האדם. על פי הרב סולובייצ'יק: "מַצָבוֹ הַבְּסִיסִי שֶׁל הָאָדָם הוּא בְּדִידוּת קִיּוּמִית". כדי שבני הזוג העומדים להינשא יצליחו ל"התגבר" על בדידותם הקיומית, עליהם להציב מטרה נוספת. על פי הרב, התכלית הנעלה מכולן במוסד הנישואין היא: "חֲבֵרוּת לְמַעַן הַגְשָׁמָתוֹ שֶׁל חָזוֹן בִּמְשׁוּתָּף, וְאַחֲוָה שֶׁל אִידִיאַלִים מְשׁוּתָּפִים".

מזל טוב!