הבדלי הגישות והדגשים השונים על עיקרו של חג החנוכה מהדדים מאז ועד עצם היום הזה. האם "נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן" מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא תמצית החג או שמא גבורת החשמונאים מעשה ידי אדם היא הסיבה לחגיגת החנוכה. זאת ועוד, האם העם היהודי נתון אך ורק לחסדי שמים ולא לוקח את גורלו בידו? האם ה"די. אן. איי. היהודי" שואף לעצמאות גם במחיר יציאה למלחמה או מסתפק בהישרדות וריצוי השלטון הזר? במילים אחרות, האם אנחנו עם הסובל מ"תסביך גלותי" או עם החדור בשאיפה לעצמאות לאומית בארצו. ההיסטוריה רווית הרדיפות של העם היהודי נתונה לפרשנות אישית אך שאלות טעונות אלה מונחות לפתחו של כל יהודי.

מוֹרֶשֶׁת קְרָב אוֹ זִיכָּרוֹן דָּתִי?

בואו נניח לרגע מהבדלי הגישות למהות של חג החנוכה ונצא אל המרחב ההיסטורי. כידוע, הזיכרון שנצרב בתודעתו של עם תלוי לעתים רק בניסוח. למשל, במשך שנים רבות נקרא היום לזכר ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם "יוֹם הַשּׁוֹאָה" וכך הוא נצרב בתודעה הלאומית. לימים הוספה לשם זה רק מילה אחת והוא נקרא "יוֹם הַשּׁוֹאָה וְהַגְּבוּרָה". ראו מה כוחה של מילה אחת, מאז פורסמו מעשי גבורה של יהודים רבים מול הקלגס האכזרי וכנגד כל הסיכויים, ובמקביל התחולל שינוי תודעתי של זיכרון השואה.

נתקדם במעלה מדרגות ההיסטוריה לתנועה הציונית, מלחמת המעטים לעצמאות והקמת מדינת ישראל בארצו. מורשתו של חג החנוכה בימיה הראשונים של המדינה חצה מחנות ממש כמו בימי מרד החשמונאים. "המחנה החילוני-ציוני" דגל במורשתו של ספר "המקבים" א', ושם את הדגש על הניצחון הצבאי והעצמאות הלאומית. מנגד, "המחנה הדתי- ציוני" דגל במורשתו של ספר "המקבים" ב', ושם את הדגש על "נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן". ושוב, מה גדול כוחה של מילה אחת בשינוי התודעה הלאומית : "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ". דוגמא נוספת: "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים (לֹא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא)".

בהקשר זה אזכיר את פֶּרַח דַּם הַמַּכַּבִּים, לפי המסורת היהודית פרח זה צומח בכל מקום בו נפלה טִיפָּה מִדַמָּם שֶׁל הַמַּכַּבִּים. הצמח מגיע לגובה של כ- 60 עד 100 ס"מ, הגבעולים והעלים מכוסים לֶבֶד לבן, ובקצות הגבעולים ממוקמים גושי קשקשים בצבע אדום הנראים כטיפות דם. פֶּרַח דַּם הַמַּכַּבִּים נבחר לסמל של "יוֹם הַזִיכָּרוֹן לְחַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשרָאֵל" ומדבקה עם תמונת הצמח מחולקת בבתי הספר, בעצרות הזיכרון ובבתי הקברות ונענדת על דש הבגד.

נחזור לזיכרון חג החנוכה, "המחנה הדתי- ציוני" לא התרשם מהניסיון לייחס לחג רק את ההיבט הלאומי והמשיך להתרפק על אור הנרות הנעים של "נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן". האם ניתן כלל להכריע בשאלה מי הגורם האחראי לחג החנוכה, גבורת הלוחמים שהביאה לניצחון הגשמי או פך השמן המסמל את חופש הפולחן והשחרור הרוחני?

נתן גרינולד, מחבר ועורך סדרת הספרים "המדריך היהודי"