אחד המאכלים הסמליים המוכרים בארוחת ליל החג הוא ראש של דג, כבש או בעל חיים כשר אחר, ועליהם מברכים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". המקור לברכה מספר "דְּבָרִים", כ"ח, י"ג: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה", מה משמעותה העמוקה של ברכה זו? משמעותה המקובלת של ברכת החג שתמיד נצעד קדימה בראש הטור, נוביל ולא נגרר על ידי אחרים. אם נתבונן בדג עליו אנו מברכים "שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב", נגלה שראש הדג מחשב את המסלול ומוביל אותו ליעד הרצוי אך הזנב מנווט ומתמרן אותו בין גלי הים. כך גם כל בעל חיים אחר ואפילו האדם, ולכן נאחל "שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְגַם לְזָנָב".

 

חז"ל תהו מדוע מברכים "שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב", שהרי אם נהיה לראש לא נוכל להיות גם זנב, ולכן מספיק לברך "שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ". חז"ל מפרשים זאת כך, האם על האדם לשאוף להיות לראש בכל מחיר ולא חשוב של מי? האם נהיה הראש של הזנבות או הראש של הראשים? על כן, אנו מברכים בכפל לשון: "שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". ביטוי לרעיון זה נמצא במאמר חז"ל מִ"פִּרְקֵי אָבוֹת", ד': "הֱוֵוה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים". לכאורה עומדים הדברים בסתירה, אך לא כך הוא. חשוב יותר לאיזה קבוצה אנו משתייכים מאשר אם נעמוד בראשה או אפילו בזנבה.

 

חודש החגים היהודי מתקרב ובא וזה הזמן לגלות, להכיר ולדעת את מנהגי המסורת. סדרת הספרים "המדריך היהודי" מגישה לכם את המסורת היהודית בפורמט חדש, ידידותי וּמאוּיָר שלא הכרתם ומבלי לחטט בהשקפת עולמכם הדתית. רוצים להוסיף לחגים טעם יהודי? רוצים להרגיש בנוח בסיטואציות הדתיות בחגים? רוצים לחסוך רגעי מבוכה בביקור השנתי בבית הכנסת? רוצים להבין את התפילות והטקסים של "הימים הנוראים" ? רוצים להפוך את החגים לחוויה משפחתית מרגשת?