מקובל לחשוב כי "תְּפִילַּת הַקַּדִּישׁ" עוסקת בכבוד הנפטרים ואומרים אותה "לְעִילּוּי נִשְׁמַת הַנִּפְטָר/ת" ולא כך הוא. "תְּפִילַּת הַקַּדִּישׁ" עוסקת בדברי שבח והלל לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, במלכותו על העולם ובבקשה לשלום ולחיים טובים אך אין לה קשר לנפטרים/ות. אמירת "הַקַּדִּישׁ" מבטאת אמונה והכרה מצד הָאֲבֵלִים במלכותו של הא-ל למרות האבל הקשה שפקד אותם. מנהג אמירת "קַדִּישׁ" הוא גלגולו של מנהג קדום "מִתְּקוּפַת הַתַּלְמוּד" שהתגבש לכדי תפילה בימי הביניים בעקבות רדיפות היהודים.

במסורת היהודית לא היה מקובל שנשים תאמרנה את "תְּפִילַּת הַקַּדִּישׁ" אחר יקיריהן שנפטרו, תפקיד זה יועד רק לגברים במשפחה. בחלוף השנים רצו הנשים לומר "הַקַּדִּישׁ" בעצמן בעיקר במשפחות שבהן לא היו גברים שיאמרו "קַדִּישׁ". תהליך זה צבר תאוצה וכיום נהוג בקהילות אחדות שגם נשים אומרות את "תְּפִילַּת הַקַּדִּישׁ" בלחש וממקום ישיבתן בבית הכנסת – "עֶזְרַת הַנָּשִׁים". התנאי ההלכתי לאמירת "קַּדִּישׁ" על ידי נשים הוא נוכחות של "מִנְיָן גְּבָרִים כפי שנהוג באמירת "קַּדִּישׁ" על ידי גְּבָרִים.